הממשלה צריכה לתקצב שימוש באמצעים טכנולוגיים לטיפול בחולים רק עד לרמה של שמירה על הגעה לתוחלת חיים טבעית של האדם וסיוע פליאטיבי בנקודת זמן זו. השאלה אינה צריכה להיות- האם הטכנולוגיה להצלת חיים קיימת, אלא- האם ישנה מחויבות להשתמש בטכנולוגיה הזאת. הגישה אמנם מציבה רף עליון לתוחלת חיים, אך בו בזמן מכירה בשונות בין בני אדם באופי הצרכים לשם הגעה לתוחלת חיים זו או לשם הקלה על סיומה.
השימוש בגיל כעיקרון מנחה לשם הקצאת משאבי בריאות לזקנים יכול להיות תקף בצורה מושלמת, משום שהוא בעל משמעות ואוניברסלי, וקלהאן מאמין שלגיטימי ונחוץ להשתמש בו. זהו בסיס חיוני משום שלא קיים שום עיקרון יותר או פחות שרירותי במציאות של טכנולוגיות מתקדמות כמעט ללא גבול. הקריטריון של 'צורך' רפואי הוא קונספט גמיש מדי בימינו.
כאשר השיח הופך להיות על איכות חיים בגיל המבוגר במקום על הארכת החיים, ניתן לשווק את הקריטריון גם לזקנים. הוא פשוט להבנה ונוח לצרכי קביעת מדיניות.
קלהאן עונה לטענות נגד על אפליה מנקודות מבט חברתיות, ביולוגיות ואתיות- רפואיות בתשובה הפשוטה שהקצאת משאבי בריאות בצורה זו נעשית אך ורק לשם שמירה על טווח תוחלת חיים שוויוני עד כמה שניתן בין כל האזרחים ועל שוויון הזדמנויות בניצול שלו. זקנים צריכים לקבל את התביעה של קבוצות גיל אחרות לזכויות שוות.
בנוסף, אידאולוגית קיים קושי במחשבה שצריך להתגבר על המוות בכל מחיר, ששווים של החיים נמדד ביכולת להאריך אותם ושלזקנים אין מה לתרום לחברה בהיותם 'זקנים'. קלהאן טוען כי התפיסות המודרניות רואות בזקנים חלשים וזקוקים לעזרה, ומתוקף כך הארכת חייהם היא חובה מוסרית וכל ניסיון להצבת גבולות אינו מתקבל. רק מתוך תפיסה בריאה של מעגל החיים, קבלת שלב הזקנה ושאיפה להשגת איכות חיים לכל הדורות תתאפשר הצבת גבולות.
קלהאן מציע מערכת שתקצה משאבים עפ"י קריטריון גיל שמטרותיה יהיו למנוע מוות מוקדם ולהקל על סבל. הוא מדגיש ששינוי תפיסתי הוא משמעותי יותר מאשר הצבת קווים מנחים כמותיים מדויקים.
לקריאה לחצו כאן
